דחיית מסיע המחבל המתאבד שהתפוצץ בדולפינריום לשחרור מוקדם ע"ת

בפנינו עתירה של האסיר מחמוד נאדי (להלן: " העותר"), שהוגשה מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: " חוק שחרור על תנאי"). העתירה מופנית נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: " הועדה" או " ועדת השחרורים") מיום 24/9/09, בהרכב כב' השופט עמירם שרון, יו"ר, הפסיכולוג ד"ר עמוס סבן, חבר, הקרימינולוגית הגב' יעל רון פנחסי, חברה, ונציג שב"ס סג"ד מוני ביטון, חבר, אשר דחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם על תנאי.

רקע כללי

1.         העותר הורשע ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תיק פ"ח 1121/01) בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה וסיוע לשהייה בלתי חוקית בישראל, בכך שביום 1/6/01 הסיע ברכבו הפרטי, הנושא לוחית זיהוי ישראלית, מחבל מתאבד אשר פוצץ את עצמו בפתח מועדון דולפי במתחם הדולפינריום בתל אביב. כתוצאה מהפיצוץ נרצחו 21 צעירים וצעירות ונפצעו 110 בני אדם נוספים.

בית המשפט המחוזי השית על העותר, בין היתר, עונש של 12 שנות מאסר לריצוי בפועל, ובנוסף הפעיל מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר.

במסגרת הערעור שהגיש על פסק הדין החליט בית המשפט העליון להרשיע את העותר בעבירה של סיוע להריגה, במקום סיוע לרצח, והעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל על העותר על 10 שנות מאסר.

2.         משריצה העותר 2/3 מתקופת המאסר שהושתה עליו, הוא הגיש לועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם. הבקשה סורבה ע"י הועדה בהחלטה מיום 9/8/07.

יצויין כי בטרם דנה ועדת השחרורים לראשונה בעניינו של העותר, נעתרה הסנגוריה הציבורית לבקשת העותר לייצגו בפני הועדה, ובעקבות זאת, הגישה ב"כ העותר בקשה לדחיית הדיון, והועדה אישרה את דחיית הדיון. דא עקא, במועד הדיון שנדחה הובא העותר בפני הועדה כשהוא אינו מיוצג ועמד על קיום דיון בעניינו באותו יום. הועדה נענתה לבקשתו, קיימה את הדיון באותו מועד וכאמור דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

3.         כשנה מאוחר יותר, שוב נענתה הסנגוריה לבקשת העותר וניאותה לייצגו לצורך הגשת בקשה לדיון חוזר בעניין שחרורו המוקדם. הבקשה לדיון חוזר, אשר הוגשה ע"י ב"כ העותר, נדונה ע"י הועדה ביום 11/9/08, שלא בנוכחות הצדדים, ונדחתה בנימוק של העדר כל חידוש או שינוי במצב.

יצויין כי ביום 10/9/08 נתבקשה ב"כ העותר בכתב ע"י הועדה לנמק מדוע יש לקיים דיון חוזר. ב"כ העותר שלחה תשובה לועדה רק ביום 17/9/08 כאשר ביסוד התשובה עמדה הטענה של אי ייצוג העותר בדיון המקורי ע"י עו"ד ואי ידיעתו על זכותו להיות מיוצג.

כאמור, הועדה דנה בבקשה בהעדר הצדדים עוד טרם קיבלה את הנמקת ב"כ העותר ודחתה את בקשת העותר לקיום דיון חוזר.

ביום 24/9/08 קיבלה ב"כ העותר תשובה מטעם קצין הועדה, לפיה, לאור החלטת הועדה מיום 11/9/08, דיון נוסף בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם "יכול להיערך במעמד עתירה בלבד".

4.         ביום 11/10/08 הגישה ב"כ העותר בקשה נוספת לקיום דיון חוזר. תשובת הועדה על בקשה זו ניתנה באותו יום, לפיה בקשה לדיון חוזר נדונה בתאריך 11/9/08 ונדחתה.

בקשה נוספת לדיון חוזר, שהוגשה ע"י ב"כ העותר, נענתה בתשובה דומה ביום 2/12/08.

5.         ביום 28/1/09 הגישה ב"כ העותר עתירה מינהלית נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 9/8/07, שדחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם, תוך שהעתירה תוקפת גם את החלטת הועדה    מיום 11/9/08 שלא אישרה דיון חוזר.

בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, שהוגשה עפ"י החלטת המותב בפניו הובאה העתירה, נדחתה על ידי כב' השופט צרפתי בהחלטה מיום 1/3/10 (בש"א 134/09 בתיק עע"א 179/09). על כן, העתירה לא נדונה לגופה. יחד עם זאת, ציין כב' השופט צרפתי באותה החלטה כי: "... אין חולק, כעולה מתשובת ב"כ היועץ המשפטי כי מיום 12/3/09 יהיה זכאי המבקש להגיש בקשה נוספת לדיון חוזר בפני הועדה, בענייננו בתואם למועדים הקבועים בסעיף 19 (5) לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001".

6.         בעקבות החלטתו האמורה של כב' השופט צרפתי, פנתה ב"כ העותר ביום 22/3/09 לועדה והגישה בקשה נוספת לקיום דיון חוזר. משלא קיבלה ב"כ העותר כל מענה, היא פנתה לועדה בשנית במכתב מיום 24/4/09, שעל גביו נתנה הועדה החלטה לפיה על ב"כ העותר לנמק את בקשתה.

רק לאחר שב"כ העותר השיבה תוך שהיא מסתמכת ומפנה להחלטתו הנ"ל של כב' השופט צרפתי, הודיעה ועדת השחרורים כי העותר שובץ לבקשה לדיון חוזר ביום 11/6/09.

7.         ב"כ העותר התייצבה בפני הועדה לדיון ביום 11/6/09, אולם נמסר לה כי הדיון בשאלה אם לקיים דיון חוזר יתקיים ללא ייצוג.

ועדת השחרורים קיבלה הפעם את בקשת העותר. היא החליטה ביום 15/6/99 לקיים דיון חוזר וקבעה מועד לכך ליום 23/7/09. ברם, משהתייצבה ב"כ העותר לדיון התברר כי לא הוגשה חוות דעת שב"כ, והדיון נדחה ליום 13/8/09 חרף התנגדותה של ב"כ העותר וקבלת טענתה כי היה על השב"כ להמציא חוות דעת נכון ליום הדיון וכי היה בידו סיפק לעשות כן.

בסופו של יום, ולאחר שב"כ הצדדים התייצבו לדיון חוזר וטענו ארוכות, החליטה הועדה ביום 24/9/09 לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם.